פברואר 2020
יכול להיות שהמשפט “להעצים את המעצימים” מוכר לחלקכם. במיוחד לכל בוגרי מכון אלדר, כי הרי עבודת המאמן היא רובה (אם לא כולה) הרבה פסיכולוגיה. המונח/משפט מבוסס על הבנה ואמונה שאנשים שעוסקים בתמיכה ובנתינה על בסיס יומיומי, גם הם זקוקים לתמיכה והעצמה. כי כדי להעניק, צריך שיהיה מאיפה להעניק.
וזו הסיבה שבגללה אני מעלה את הנושא – לפני קצת יותר מחודש וחצי, בריצה תמימה בהר הכרמל נקעתי את הקרסול, לקח לי זמן להפנים שלא מדובר בעוד מתיחה קלה ושאי אפשר “לרוץ על זה”. כשדידיתי מטה בסינגל הבוצי כשאני דואב וכואב כבר ניסיתי להנדס בראש את הריצה הבאה שלי במחנה אימונים בים המלח כעבור שבועיים… הו התמימות..
האנשים הסובבים אותנו שלא רצים או שלא עוסקים בספורט כדרך חיים, לא ממש יכולים להבין את המצוקה הזו. זר לא יבין. בניגוד לפציעות הנגרמות מעומס יתר (overuse) במקרה זה אין את מי להאשים, על פציעות טראומה אין לאף מאיתנו שליטה. שבר, נקע, נפילה וכו… יכול לקרות לכל רץ. עלית או קבוצות גיל, צעיר או מבוגר, מהיר או איטי. במידה כזו או אחרת כולנו חשופים לפציעה מהסוג הזה.
נתקלתי הרבה פעמים בנקעים כאלה ואחרים עם המתאמנים שלי. אבל באופן אישי, למרות שאני רץ באופן די אינטנסיבי כבר כמעט שני עשורים, זה היה הנקע הראשון (והמכובד יש לציין). לאחר אבחון ראשוני הייתי מעודד, לא מדובר בשבר תודה לאל. אבל בדיקת אולטרסאונד שביצעתי בהמשך בעצם רמזה לי שהשמחה הייתה מוקדמת.
הנה אנטומיה בגרוש של מפרק הקרסול : הקרסול נושא למעשה בכל משקל הגוף (ובהתחשב בעומסים המופעלים עליו) הוא מפרק חזק ויציב, אך גם מאוד מורכב ונוטה להיפגע בתכיפות גבוהה יותר מכל מפרק עיקרי אחר בגוף. ישנן 4 רצועות עיקריות בקרסול – רצועת הדלתא שממוקמת בצד המדיאלי (פנימי) ובעצם מורכבת מקומפלקס של רצועות הנפרשות בצורת מניפה, ה-CFL שממוקמת בצד הלטראלי (חיצוני) של הקרסול, ה-PTFL שממוקמת בחלק האחורי וה-ATFL הידועה לשמצה שממוקמת בחלק הקדמי. ולמה ידועה לשמצה? כי לרוב בכל דרגה כלשהי של נקע היא הראשונה שניזוקה.
נחזור לשמחה המוקדמת – התבשרתי על קרע מלא ב-ATFL, קרע חלקי ב-CFL . ובשניים הנותרים אובחן עיבוי בולט של הרצועות שמרמז על טראומה. וכל זה בגלל שבריר שניה של חוסר תשומת לב, לעזאזל אני אפילו לא זוכר איך ולמה זה קרה. ברגע מסוים הכל נהדר, ריצה קלילה במורד שביל הדרוזים מעל קיבוץ יגור, שבריר שניה אחרי אני מרגיש סכינים שחותכים לי את הקרסול. תענוג.
אז מה עושים ? “נוהל פציעה” שחלקינו כבר מכירים… הרבה עצבים, רחמים עצמיים וקללות על כל העולם ולכל עבר, בהמשך הרבה עבודת שיקום וחיזוק, פיזיותרפיה, הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח. חישוב מסלול מחדש בכל הקשור לעונת הריצה הקרובה שנקטעה באיבה, וגם פחות תמונות ריצה בפייס , מן הסתם…
אבל בכל זאת יש משהו שונה בהתנהלות שלי כמאמן. מעבר להיותי עוד “רץ מן המניין” ריצה זו גם העבודה שלי. כל רץ שנפצע, בדרך כלל לוקח צעד אחורה ובאופן טיבעי ומובן קצת נעלם, מתרכז בשיקום והחלמה, מתנתק. אבל אצלי זו לא אופציה. יש לי מועדון לנהל, אימונים להעביר, מתאמנים שצריכים את תשומת הלב שלי ואת עצתי. אז נכון שבין לבין יש לי החלפות וגיבוי (ע”ע רומן, דורון ואריק הנפלאים), אבל עדיין.. למרות שאני מחויב להוריד הילוך, היעלמות זו לא אופציה. האם המתאמנים שמו לב לשינוי באנרגיות ? אני מניח שכן במידה כזו או אחרת. כי מעבר לפציעה עצמה, למעשה כל ההתנהלות שלי סביב פעילות המועדון והמתאמנים נהייתה קשה יותר, בעיקר מנטאלית.
להעביר אימון אינטרוולים לרצי המועדון בשעה שאני בעצמי בקושי מצליח לצעוד ללא צליעה, לא פשוט. להמשיך לעודד ולתמוך ברצים בשעה שאין לי מושג מתי הקרסול שלי יאפשר מעבר מהליכה לריצה, די מייאש. הקשר עם המתאמנים שבאופן טבעי יורד הילוך, גם לא ממש עוזר. דמות המאמן נתפסת לרוב כמשהו אלמותי, חזק, מוביל. יכול להיות שחלק מהסופרלטיבים האלה נכונים, אבל גם המאמנים זקוקים לתמיכה, העצמה ומילה טובה. גם אנחנו צריכים לעיתים להעלם, להתכנס לעצמינו, להתנתק.
ובכל זאת מסתבר ש”מכל מתאמני השכלתי”, כמות התמיכה והדאגה שקיבלתי ועדיין מקבל מכל המתאמנים (והמאמנים!) היא מדהימה! משורר אמריקאי בשם וולט ויטמן אמר פעם ” כשאני נותן, אני מעניק לעצמי”. זה אולי נשמע קלישאתי אבל התקופה האחרונה הוכיחה לי שזו אמת לאמיתה !
“להעצים את המעצימים” – גם זו סיבה מיוחדת שבגללה אני אוהב את מה שאני עושה !
אז נתראה על השבילים (מתישהו בקרוב…)
אילן
