מרתק להבחין כיצד הגישה שלנו לריצה וראיית הדברים משתנה עם הגיל. לפני 15 וקצת שנים כאשר התחלתי להתמכר לעולם הריצה והספורט חשבתי שרצים בשנות ה40 לחייהם הם ממש מבוגרים, שלא לדבר על רצים בשנות ה50 או ה60 לחייהם. בשנות ה20 לחיי, עוד הרבה לפני שהתחלתי לרוץ, שמעתי הרבה את המשפט “החיים מתחילים בגיל 40”, לא באמת האמנתי לזה , מישהו מכם האמין ??
כאשר התחלתי לרוץ בגיל 32 הכל השתנה עבורי. פתאום גיליתי שיש לי שליטה על הגוף שלי, גיליתי שהגוף יודע להוקיר תודה כאשר מתייחסים אליו בחוכמה ויודע לעצור אותנו כאשר אנחנו מגזימים. גיליתי שבהחלט אפשרי לשלב את התחביב התובעני עם עבודה, משפחה, ילדים… כדור הארץ המשיך להסתובב למרות שכמעט מידי יום הייתי מקדיש שעה קלה לעצמי בלבד.
עם הזמן גם למדתי (לפעמים בלית ברירה…) איך להתאמן יותר ביעילות, איך לאכול חכם יותר, איך להתייחס לגוף שלי נכון יותר, למדתי מה הגוף שלי מסוגל לסבול ולהכיל ומה היה גורם לו להתפרק… ובעיקר למדתי שישנו קו דק מאוד המבחין בין התקדמות מטאורית ביכולות שלי כרץ לבין פציעה, תסכול וירידה בביצועים.
בתור רצים צעירים (במקרה שלי , תחילת שנות ה30 לחיי) הגוף סלחן יחסית לכל שטות שאנו עושים. סלחן על הקילומטרים העודפים שלא במקום, סלחן על אימונים קשים שלא תמיד מגיעים עם התאוששות מתאימה, סלחן על האוכל שאנו מעמיסים מבוקר עד ערב, סלחן על חוסר הסבלנות שלנו… ולעיתים מאותת לנו כאשר עברנו את הגבול.
כאשר אנו מתבגרים לתוך הריצה וככל שהשנים חולפות הקו המפריד בין “עשינו מספיק” לבין “עשינו יותר מידי” הולך ונהיה דק יותר ויותר. המחיר עבור חוסר הסבלנות והיהירות הולך ונהיה גבוה יותר ! רובנו אוהבים לבחון את הגבולות שלנו, וזה בסדר, אך גרף היכולות שלנו לא ממשיך להשתפר לעד. למעשה , עם השנים אנו צריכים לעבוד קשה רק כדי שהירידה בביצועים שלנו תהיה מתונה יותר.
מה קורה שאנו מתבגרים ומזדקנים ? ירידה בכח האירובי (המדד הכי מייצג הוא ירידה בצריכת החמצן המירבית VO2Max) , ירידה בגמישות ובטווח התנועה, הידללות מסת השרירים ועוד… איך זה מתבטא ביום יום ? הגוף דורש זמן התאוששות ארוך יותר עבור אימונים עצימים, חוסר שינה הוא כבר לא דבר של מה בכך והתאוששות מאימוני לילה גם היא ארוכה יותר. האנרגיה שאנו מכניסים לגוף צריכה להימדד אחרת. את הכמויות ואיכות המזון שהכנסנו לפני עשור או שני עשורים הגוף כעת לא יוכל להכיל, חילוף החומרים גם הוא יורד עם הגיל, נכון שהריצה עוזרת לירידה הזו להתמתן אבל היא עדיין שם! בכל תחום הקשור בריצה השוליים הולכים וקטנים, ומחייבים אותנו להיות מדויקים וזהירים הרבה יותר.
הדרך הכי טובה להתמודד עם השינויים האלה היא פשוט לקבל אותם, להכיר בהם והכי חשוב – לא להילחם בהם. רצי המסטרס למיניהם יודעים שפחות זה יותר! חשוב להמשיך לתת דגשים לכל מרכיבי האימון, אבל הרוטינה של אימון מהירות עצים ולמחרת ריצה ארוכה (למשל…) כנראה פחות תתאים עם הגיל.
אומנות ההתבגרות בריצה היא קודם כל להכיר תודה. ואפילו כאשר שנות הריצה עם התוצאות הכי טובות שלנו כנראה כבר מאחורינו, יש עדיין הרבה חלומות ברי השגה, עדיין הרבה שבילים לבקר בהם… אז אולי קצת יותר לאט, למי אכפת ?!?
(בתמונה למעלה – פריז 2007 – המרתון הראשון שלי)
נתראה על השבילים
אילן
