נתקלתי לא אחת במשפט “כל אידיוט יכול לרוץ… אבל נדרש אידיוט מזן מיוחד כדי לרוץ אולטרה מרתון”,
לדעתי המשפט הזה מיצג נאמנה את העומס הנפשי הכרוך בהכנה ובריצת אולטרה מרתון. ההפרדה בין המנטאלי (נפשי) לפיזי היא הפרדה מלאכותית! אם לא נהיה “חזקים בראש”, או בשפה אחרת .. אם לא נהיה מוכנים מנטאלית למה שמחכה לנו בריצת אולטרה מרתון, גם הגוף שלנו לא יהיה מוכן. ככל שנוקפות השעות על הרגליים אנו חווים גלים אחרי גלים של עייפות ולאות בעוצמות שונות ומחשבות כאלה ואחרות. כל אלה משפיעים על ההתנהלות שלנו. חשוב להיערך לכך אחרת התודעה שלנו תצטרף במהירות לעייפות ה”פיזית” וברגע שכדור השלג הזה מתחיל להתגלגל – זו כמעט משימה בלתי אפשרית לצאת ממנו.
כמות נכבדה של DNF-ים (=לא מסיימים) לאו דווקא מגיעה מכאבים בלתי נסבלים, עייפות או פציעות אלא מגיעה מתוכנו, מהתודעה. גם אם הרץ הכי מנוסה, יתחיל לשכנע את עצמו בזמן אמת שאין לו באמת מה לחפש על המסלול, אז הסיפור נגמר.
אימון מנטאלי שונה לחלוטין מאדם לאדם ויש מאמנים רבים ואנשי אקדמיה שטוענים שאין כזה דבר. דעתי היא שאימון מנטאלי כשמו כן הוא: מתחיל ומסתיים בראש ולא ברגליים. האימון המנטאלי צריך ללוות אתכם לאורך כל תקופת האימונים. אין פה עניין של תעדוף- זה ענין של הכרח. כדי לבנות את הכח הנפשי לא צריך להוסיף עוד טיפוס או קילומטרז’ שבועי, אלא לאמן את עצמינו קודם כל להכיר תודה, להיפטר מהרגלים לא טובים כגון – ויתור ויאוש לאחר כישלון. זה לאמן עצמינו לחשוב בהגיון, להיות ראלים ולאפשר לעצמינו להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלנו. את הפחדים האלה רק אנחנו מכירים ותקופת האימונים היא קרקע פורייה להצפת כל אותם הפחדים והתמודדות איתם.
והרי זה כל הרעיון לא ? לנפץ את תקרת הזכוכית שעל ראשנו כל פעם מחדש
נתראה על השבילים
אילן
